הסכם קיבוצי הוא הסכם בין התארגנות או ארגון עובדים לבין ארגון מעסיקים, דהיינו בין ארגוני הצדדים ולא כפרטים יחידים (כמו בחוזה אישי). כך לדוגמא, ההסתדרות שהיא ארגון המייצג עובדים לעיתים חותם על הסכם עם ארגון מעסיקים, כגון : התאחדות התעשיינים או לשכת המסחר שהינם גופים המייצגים מעסיקים בענפים שונים.
עם זאת, ולמרות שהסכם קיבוצי, כשמו כן הוא תחת מעטה של קבוצות- התארגנות קיבוצית, המשמעות היא אישית כלפי כל עובד. כלומר, מקום עבודה שחלות הוראות ההסכם הקיבוצי בענף (למשל : הניקיון, חקלאות וכו'), המשמעות המשפטית היא כלפי כל עובד יחיד באותו מקום העבודה וההשלכות הן לגבי הזכויות המיטביות שההסכם הקיבוצי נותן מעבר לזכויות הקבועות בחוק.
לפיכך, יתכן מצב כי העובד ולעיתים המעסיק לא יהיו מודעים להשלכות הכספיות ו/או להליכים השונים המתאפשרים מכח ההסכם הקיבוצי, שזה מעבר למה שהחוק מחייב את המשק הכללי.
ישנם שני סוגי הסכמים קיבוציים :
הסכם קיבוצי כללי (ענפי) – הסכם מסוג זה חל על המעסיקים באותו ענף שחתמו על הוראות ההסכם הקיבוצי או חברים בגוף שחתם על ההסכם הקיבוצי עם ארגון העובדים. ההסכם לפי סוג ועיקר העיסוק של המעסיק והסיווג הוא ענפי : למשל – בענף הניקיון, שמירה ואחזקה, וכו'…
הסכם קיבוצי מיוחד – זהו הסכם ספציפי בו מעסיק גדול חתם על הסכם קיבוצי מיוחד (שחל רק באותו מקום עבודה ספצפי) עם ארגון העובדים היציג המייצג את העובדים באותו מקום עבודה. למשל : קיימים הסכמים קיבוציים מיוחדים : בבזק, בחברת החשמל, רכבת ישראל כל אחד לעובדיו בנפרד וכו'…